עד כמה להכניס את עצמנו וכמה להישאר בחוץ

בקורס למורים ומורות בירושלים של מצמיחים השבוע עלה דיון מאוד מעניין, שמידי פעם אני במחשבות הולכות ובאות עליו- עד כמה איש/אשת חינוך צריכים להכניס את עצמם לתוך עניינים של הקבוצה או הכיתה.

השאלה היא לא האם לעסוק או לא לעסוק בסוגיות חברתיות,

אלא האם אני כאשת חינוך צריכה להביא את עצמי פנימה, להביע את עמדתי, להגיד את השורה התחתונה, או שלא.

זו דילמה מאוד משמעותית גם למנחי קבוצות.

עד שלמדתי הנחיית קבוצות (כבר לפני לפחות עשר שנים), עסקתי המון בהדרכה, ותמיד היה לי חשוב להביא את עצמי לתוך הקבוצה, אפילו ראיתי בכך ייחודיות שלי, או הצלחה- ככל שאני מביאה את עצמי יותר, מחברת אותם אל העמדה שלי יותר, ככה חשבתי שהצלחתי יותר עם הקבוצה.

אבל למדתי עם הזמן, שהכוח של הקבוצה הוא הרבה יותר משמעותי (גם לחברים בה וגם בכלל) מאשר כל כריזמה של מנחה או מדריך/ה או מורה...

לפעמים אנחנו, אנשי החינוך, צריכים להתוות את הנתיב, לאפשר, לשאול את השאלות הנכונות (המדוייקות), אבל את העבודה עצמה, הקבוצה או הכיתה צריכה לעשות.

את מה שהם חושבים על הנורמות ואת איך שהם רוצים שההתנהגות בקבוצה תהיה, הם צריכים להכתיב, ולא איש החינוך. כמובן בתוך גבולות ברורים, כמובן שעם הכוונה, אבל כמה חזק זה שהילדים עצמם יגידו אחד לשני "מה שעשית היה ממש לא נעים" או "לדעתי זו לא התנהגות שמתאימה לנו כאן". זה יחזיק הרבה יותר מכל נאום שאיש חינוך יעשה.

ובכלל ככל שאני פוגשת יותר ילדים ונוער, אני באמת מבינה שאנחנו הרבה פעמים מקצצים להם כנפיים, מגבילים אותם, מקטינים אותם, גם בכך שאנחנו אומרים להם את השורה התחתונה.

וכמה זה קשה לא להכניס את עצמי לתוך התרחשות שקורית, לתוך קונפליקט בין שניים, לא לקחת צד, לא להגיד אתה צריך להתנצל וכו', אבל בתכלס, ככל שנתערב יותר באופן הזה, ככה פחות ופחות נסגל להם את היכולת לעשות את זה בעצמםן.