חינוך כמראה

בחינוך אין פירוטכניקה, אין טכנולוגיה עתידנית, אין גימיקים...

אני, האדם שאני, זה הכלי שלי.

גם אם משתמשים בהמון פיצ'רים, במתודות משוכללות, בסדנאות חוויתיות, בסוף בסוף - העיקר הוא האדם שעומד שם מול החניכיםות, התלמידיםות.

כיום זה רלבנטי בהמון תחומים, להיות כל הזמן בלמידה ובשיפור עצמי. בכלל מרגיש שהשיח סביב זה נעשה מאוד פופולרי (לדעתי לפעמים פופולרי בקטע רע, מוציא את העיקר מהעניין...) אבל אני חושבת שבחינוך זה רלבנטי עוד פי כמה וכמה.

איש/ת החינוך, הוא הכלי של עצמו, שבאמצעותו נעשה הקסם.

השתלמויות, למידה, הכשרות, הן חלק בלתי נפרד מהעשייה החינוכית. זו ממש סוג של חובה מקצועית כשאת עוסקת בחינוך.

זוהי תובנה שמלווה אותי מאז תחילת דרכי בתנועה, כשהתאהבתי בחינוך, ובאמת הרגשתי שכל יום אני לומדת עוד ועוד. על העשייה עצמה, אבל בעיקר על עצמי.

אז מעל הכל, יותר מכל השתלמות או קורס או הכשרה, טובה ככל שתהיה, חשובה התבוננות כנה פנימה.

מצד אחד גם למלא את הסל שלי בכלים מדוייקים וטובים, אבל לא לשכוח להכניס פנימה גם הרבה נשימה ונכונות לתהליך, נכונות לעבור שינוי גם בעצמי.

יש פעמים שזה מרגיש כמו להתבונן במראה.

לא תמיד אוהבים את מה שרואים שם, לפעמים הפגמים מאוד בולטים לנו לעין - גם כאלה שאחרים לא רואים, אבל לפעמים מסתכלים פתאום באיזה זום אאוט כזה ועוברת מחשבה נעימה ואוהבת.

חינוך זו המראה הכי חזקה שיש - העוצמות שבך משתקפות לעיניך, והכאבים גם הם משתקפים.

ההתבוננות הזו, הדיוק הזה, להבין עם עצמי מה יש בי ובמה אני כן יכולה וצריכה להשתפר, זה מה שהופך אותנו למקצועניים בתחום הזה.

לכן כשאני ממש מביאה את עצמי כאשת חינוך, אז אני דורשת מעצמי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי.

גם עבורי, וגם עבורם.