אומץ להרגיש

פעם כשהייתי רכזת נוער, צעירה ופוחזת, בת 23, הייתי עסוקה לא מעט בלהחזיק פאסון מול החניכים והחניכות שלי.

אולי זה גם קרה כי הייתי מ"כית בצבא, שזה הבית ספר הכי אינטנסיבי ללהחביא את מה שאת מרגישה ולא לתת לו ביטוי בהבעות פנים.

אבל נראה לי שזה ממש לא רק בגלל זה...

זה נובע מאיזו תפיסה כזו שפעם ממש החזיקו בה שאיש חינוך, אשת חינוך, מישהו בעל סמכות, לא נכון שיראה את הרגשות שלו מול החניכים. כביכול זה מוציא אותנו חלשים, או פגיעים.

בעיניי, ברור שלא צריך להפיל עליהם את כל העול נפשי שלנו, ובטח שאיש או אשת חינוך צריכים להיות יציבים, להוות עוגן, אבל זה ממש ממש בסדר להראות שלפעמים אני מאבדת סבלנות, שלפעמים אני עצובה, שלפעמים אני מתרגשת ממש ממשהו, שלפעמים תופס אותי געגוע, שלפעמים סתם אין לי כוח, ושלפעמים אני מרגישה הכי עוצמתית.

אנחנו אנושיים, ומרגישים, וילדים היום צמאים למודל לדברים האלה. יש לי אומץ להרגיש, ולהראות שיש בי מגוון רגשות. אולי נראה להם שזה ממש מרתק, לזהות את הרגש שמתעורר בי, ולהצליח לאזן אותו, ואיך לעשות את זה